לאחרונה עשיתי משהו קצת מחוץ לשדה השמאלי - יצאתי לחופשה. כדי להכין קניתי כובע תקליט גדול, שמלת שמש צהובה, משקפי שמש עם מסגרת לבנים... אתה יודע... כל הדברים החיוניים מהגברת בברוקלין נכנסים לחבילת פתיחה טרופית לחופשה. אבל! הרכישה המוקדמת שהולכת לחיות בשמצה (בספר שלי לפחות...) הייתה סט של ציפורניים אקריליות מכוסות ג'ל בקוטר 1 ס'מ. וואו, הם היו חמודים. ורוד, בצורת שקד, כמעט בלתי ניתן להריסה. הרשו לי לצייר תמונה ברורה עוד יותר: ציפורניים של קארדי בי מינוס 3 ס'מ, אוקוררר?
אז אני לוקח את הציפורניים, נותן לטכנאי שלי טיפ גדול, יוצא מהסלון ומושך את ליפט כדי לתפוס טרמפ הביתה. אלא שאני לא יכול. לִפְתוֹחַ. ליפט. הציפורניים שלי! ארוך מדי, זועם מדי! אני דוקר את המסך עם כרית האצבע שלי כאילו אני אשת מערות שמנסה להפעיל קינדל. אני לא יכול להקליד את רחוב קריסטי. אני רוצה ללכת הביתה!
תספורת קו משקל
הרבה יותר מזה קרה כשיצאתי לחופשה. הציפורניים שלי תפקדו כסוג של עיוות זמן - פתאום הייתי תינוק. אני לארוס שלי: פתח את הצנצנת הזו, כפתור את השמלה הזו, תתיר את הנעליים האלה. עברתי בנייר טואלט זול כאילו הציפורניים שלי היו ה-Incredible Hulk שפרץ דרך מיכל לבן; הוצאתי והכנסתי עדשות מגע ברמת ריכוז שאני בדרך כלל שומרת עליה מבצע . ומתי חזרתי לעבודה? [מצקשק בקארדי ב'] לא יכולתי לעשות כלום! לא יכול להקליד, לא יכול להקיש על העכבר שלי. אני מכתיב את הפוסט הזה דרך סירי עכשיו, ואני אהיה הראשון שיגיד שהגברת צריכה שיעור או שניים על מילים הומוניות.
ניסיתי עוד כמה שיטות כדי להישאר שפוי. אני משתמש בפרקי האצבעות שלי הרבה יותר, אני דופק בזהירות את המקלדת רק באצבעות המורה שלי, אני שולח הודעות טקסט בקצב קרחוני. אבל למען האמת, אני לא חושב שאני מנותק לחיי הציפורן הארוכים האלה. יותר מדי שגיאות הקלדה, יותר מדי תיקונים אוטומטיים סוררים. לפעמים גברת פשוט צריכה להגיד ברווז את זה, אתה יודע?
- אשלי וות'רפורד
תמונה דרך המחבר
מיקום שעווה ברזילאית בעצמך